סיפורו של אלישע בין אבויה, 'אחר', מופיע במקורות שונים:
• חגיגה טו ע"א מ: 'אחר קיצץ בנטיעות - חגיגה טו ע"ב דמן של צדיקים שנשפך'.
• ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א (עז ע"ד) ארבעה נכנסו לפרדס - מי שהוא יגע בתורה לשמה על אחת כמה וכמה
• רות רבה פרשה ו' עמ' יא: ר"מ כי הוה יתיב - מי שתורתו לשם שמים עאכ"ו
• דברים רבה ז' ד' (מירקין יא 113): לשמר לעשות את כל מצותיו
• אבות דרבי נתן נוסחא א' פרק כד ; נוסח ב' פרק לה
נעסוק בהשוואת סוגיית הבבלי לסוגיית הירושלמי. בשתיהן ניתן דעתנו בעיקר לסיפור המרכזי, סיפור היחסים בין רבי מאיר לאלישע.
אלישע חי במחצית הראשונה של המאה השנייה, והיה רבו האהוב של רבי מאיר. כינויו: 'אחר', הכינוי נושא בלשוננו קונוטציות שליליות: דבר אחר, אותו האיש, עבודה זרה, אלוהים אחרים.
אלישע יצא ממעגל החכמים. את החכמים מטרידה הסוגיה האם חכם שסרח, ונמצא בשושלת הקבלה, פוסל את אלה שינקו ממנו תורה.
יש שאלות נוספות רבות העולות מן הסיפור: שאלת האמונה בשתי רשויות, רשות הטוב ורשות הרע ; שאלת התיאודיציה, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו ; שאלת הבחירה החופשית, הכול צפוי והרשות נתונה, הדטרמיניזם ; השפעת מאורעות השמד על אמונתו של הציבור, ועוד.
גם בבבלי וגם בירושלמי הסוגיה פותחת בדיון בנושא ארבעה שנכנסו לפרדס. מה שמאפשר לחשוב, במיוחד בירושלמי, שאלישע עסק אולי בספרות המיסטיקה, בגנוסיס, פרי נסיבות התקופה, כשהעיסוק בספרות הגנוסטית היה נפוץ, וחכמים הזהירו מפניו והגבילו את גיל העוסק במעשה מרכבה, ואת דרך הלימוד. ולכן יצא ממעגל החכמים.

בשני התלמודים, גם לאחר שיצא ממעגל החכמים, רבי מאיר שמר אתו על קשר, ושילם על כך מחיר (אולי זוהי סיבת בריחתו מהארץ, ולא כפי שרש"י מביא, סיפור בגידת ברוריה...)

במסכת אבות פ"ד כה, מביא רבי מאמר בשמו של אלישע: 'אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר חדש ; והלומד זקן למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר מחוק.' כל מאמריו, גם באבות דרבי נתן, עוסקים בלימוד.

אחר קיצץ בנטיעות. עליו הכתוב אומר: (קוהלת ה, ה) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך"....
מאי היא?
חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל.
אמר: גמירא, דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום ב' רשויות הן? אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא.
א"ל: מ"ט כי חזיתיה לא קמת מקמיה
איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר. יצתה בת קול: ואמרה (ירמיהו ג, יד וכב) "שובו בנים שובבים" - חוץ מאחר.
אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא, ליפוק ליתהני בהאי עלמא. נפק אחר לתרבות רעה. נפק, אשכח זונה, תבעה.
אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את?
עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה.
אמרה: אחר הוא.
שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה. א"ל: מאי דכתיב (קוהלת ז, יד) "גם את זה לעומת זה עשה האלהים"
אמר לו: כל מה שברא הקב"ה - ברא כנגדו : ברא הרים - ברא גבעות, ברא ימים - ברא נהרות. אמר לו: ר"ע רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם. זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.
אמר רב משרשיא: מאי קראה? גבי צדיקים כתיב: (ישעיהו סא,ז) "לכן בארצם משנה יירשו". גבי רשעים כתיב: (ירמיהו יז) "ומשנה שברון שברם". שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב: (איוב כח, יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"
אמר לו: אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית.
אמר לו: ר"ע רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אע"פ שנשברו יש להם תקנה, אף ת"ח אע"פ שסרח יש לו תקנה.
אמר לו: אף אתה חזור בך!
אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" (ירמ' ג, יד וכב) - חוץ מאחר.
ת"ר מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי - עד כאן תחום שבת.
א"ל: אף אתה חזור בך.
א"ל: ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: "שובו בנים שובבים" - חוץ מאחר.
תקפיה עייליה לבי מדרשא, א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך!
אמר לו: (ישעיהו מח, כב) "אין שלום אמר ה' לרשעים".
עייליה לבי כנישתא אחריתי. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך!
אמר לו (ירמיהו ב, כב) "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני" עייליה לבי כנישתא אחריתי א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקך!
א"ל: (ירמיהו ד,ל) "ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי" וגו'.
עייליה לבי כנישתא אחריתי. עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא. לבתרא א"ל: פסוק לי פסוקך!
א"ל (תהילים נ, טז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי" וגו'. ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה. אשתמע כמה דאמר ליה: 'ולאלישע אמר אלהים'.
איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה, וקרעיה, ושדריה לתליסר בי כנישתי.
ואיכא דאמרי: אמר אי הואי בידי סכינא - הוה קרענא ליה.
כי נח נפשיה דאחר, אמרי: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי. לא מידן לידייניה - משום דעסק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתי - משום דחטא.
אמר ר"מ: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי. מתי אמות ואעלה עשן מקברו?!
כי נח נפשיה דר' מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר.
אמר ר' יוחנן: גבורתא למיקלא רביה?! חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה. אי נקטיה ביד - מאן מרמי ליה מאן? אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו?!
כי נח נפשיה דר' יוחנן - פסק קוטרא מקבריה דאחר.
פתח עליה ההוא ספדנא: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבינו.
בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי.
אמרה ליה: רבי, פרנסני.
אמר לה: בת מי את?
אמרה לו: בתו של אחר אני.
אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב: (איוב יח, יט) "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו"
אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו.
מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה - כך, למשתבחין בה - על אחת כמה וכמה.
ור"מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר?! והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"? אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו?
אמר ר"ל: ר"מ קרא אשכח ודרש: (משלי כב, יז) "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי". 'לדעתם' - לא נאמר, אלא "לדעתי". רב חנינא אמר מהכא: (תהילים מה, יא) "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" וגו'. קשו קראי אהדדי! לא קשיא, הא - בגדול, הא - בקטן.
כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא, ר"מ אכל תחלא ושדא שיחלא לברא.
דרש רבא: מאי דכתיב: (שיר השירים ו, יא) "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל" וגו' למה נמשלו ת"ח לאגוז? לומר לך: מה אגוז זה, אע"פ שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, אף ת"ח, אע"פ שסרח - אין תורתו נמאסת.
אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקב"ה?
א"ל: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דר"מ לא קאמר.
א"ל: אמאי?
- משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר.
א"ל: אמאי ר"מ רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!
א"ל: השתא קאמר: מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? - קלני מראשי, קלני מזרועי! אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים ק"ו על דמן של צדיקים שנשפך......

נראה כי עורך הבבלי הכיר את הסוגיא בירושלמי והשפע ממנה. שני התלמודים מנסים, בין השאר, לענות על השאלה, מה גרם לאלישע לחטוא חטא כבד כל כך, שהוציא עצמו ממעגל החכמים.

בבבלי סיבתו הראשונה של החטא היא שראה, תוך כדי עיסוקו המיסטי בשמים, את המלאך מטטרון יושב וכותב את זכויותיהם של ישראל, עצם הישיבה של מטטרון, המנוגדת למה שידוע לנו על מלאכים, גרמה לאלישע לחשוב שמא יש שתי רשויות בשמיים. עקב הרהור כפירה זה, מחק מטטרון את זכויותיו של אלישע, והודיע לו שאינו יכול לחזור בתשובה. אלישע, אינו מנסה להיאבק בגורלו: 'הכל צפוי והרשות נתונה', ומחליט שכיוון שנחתך גורלו, לפחות ייהנה, ויצא לתרבות רעה.

מי שנותן לו בבבלי את כינויו 'אחר', היא הזונה שתמהה על השינוי שחל בחכם אלישע בן אבויה, 'אמרה: אחר הוא'.

הקטע הבא בבבלי הוא חילופי דרשות, וויכוח בין אחר (בבבלי הוא מופיע לכל האורך בכינוי זה, מלבד פעמיים: כשהזונה רואה אותו לראשונה, ובפי הנער המגמגם).

אלישע ורבי מאיר מתווכחים ביניהם, ודווקא אלישע, מנצחו בהסתמכו בכל פעם על דעתו של רבי עקיבא.

לרבי מאיר היו שני מורים: רבי עקיבא שמת (עשרת הרוגי מלכות), ואלישע שהוציא עצמו מכלל ישראל (חשוב כמת). עצם הזכרתו של רבי עקיבא ע"י אלישע, היא הזכרת ניגודו הגדול ביותר. אלישע, שראה בגזירות השמד, נטש את האמונה, ויצא מגבולות היהדות. ואילו רבי עקיבא קבע את הכלל: 'חביבין יסורים שמביאים לידי כפרה'.

בסיום הויכוח הדרשני, שעסק לכאורה בנושאים תאורטייים של הנהגת העולם, אם כי גורלו האישי של אלישע נרמז כל הזמן, אומר לו תלמידו רבי מאיר: 'אמר לו: אף אתה חזור בך! - אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר'. אותה אמירה שנזכרה בתום מסעו האכסטטי בשמים, כששם נאמר מפורשות: יצאה בת קול ואמרה "שובו בנים שובבים", חוץ מאחר.

ועתה מגיע הגרעין הסיפורי, רכיבתו של אחר על סוסו בשבת, כשרבי מאיר הולך אחריו ולומד תורה מפיו.

יש כאן התרסה חצופה כלפי שמים, רכיבה על סוס, אף על פי שיש בו איסור מדרבנן 'שבות', ולא מדאוריתא, רכיבה על סוס בשבת נתפסת גם במקומות אחרים כהעזה כלפי שמיים. אלישע יושב על הסוס, וכך נשמר חוסר האיזון בין הרב, לתלמידו. כשהם מגיעים לתחום שבת, מעיר אלישע לתלמידו: 'מאיר חזור לאחוריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי, עד כאן תחום שבת'. אלישע, נטש את קיום המצוות, אבל לא את העיסוק האינטלקטואלי בתורה, ובכל זאת, אינו רוצה להוציא גם את תלמידו מחוץ לתחום קיום המצוות. גם כאן, כמוטו חוזר, מפציר בו התלמיד האוהב: 'אף אתה חזור בך', והרב משיב כמקודם: 'ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" - חוץ מאחר'.

לאחר הגרעין הסיפורי, מופיע סיפור על ניסיונותיו החוזרים של רבי מאיר להחזירו בתשובה. רבי מאיר לוקח אותו לבית המדרש, ושם הם עוברים בשלש עשרה בתי כנסיות ושואלים תלמידים: 'פסוק לי פסוקך', זוהי טכניקה החוזרת פעמים רבות בבבלי (גיטין נה ע"א ; חולין צה ע"ב ועוד), ואינה מוכרת למקורות הארצישראליים. שאילה מקרית של פסוק, הקולעת ונותנת תשובה לשואל על גורלו. כל אחד מהתלמידים חוזר על המסר לאלישע: שום דבר לא יעזור לך, אין לך תקנה. והתלמיד האחרון, ששפתו משובשת, אומר: 'ולרשע אמר אלהים, מה לך לספר חקי וגו'. אלישע שמע במקום 'ולרשע', 'ולאלישע'. וכך, על פי תפישתו, תלמיד זה אמר לו מפורשות, הנח את העיסוק בתורה.

אלישע הרג את התינוק, או רצה להרגו.

יש בסיפור זה הסברה של הכינוי 'אחר קיצץ בנטיעות', נטיעות, כמטפורה, הם ילדים הלומדים תורה.

החוליה הבא בבבלי, מתרחשת אחר מותו, ועוסקת בניסיון של רבי מאיר להביאו בכל זאת לעוה"ב. בשמים מחליטים שלא לדונו, כיון שמחד גיסא עומדת לו זכות התורה שלמד, אבל מאידך גיסא, מרובים חטאיו. רבי מאיר מבקש להביאו לדין ועונש בגיהנום, ואח"כ להביאו לעוה"ז. ואכן משמת רבי מאיר עולה אש מקברו של אחר, היינו, הוא נידון באש (זוהי פעם יחידה שאנו פוגשים בתלמוד אש המטפלת במתים, מוכרת לנו אש המטפלת, או מענישה אנשים חיים). האש אינה פוסקת, ושלשה דורות אח"כ מותח רבי יוחנן ביקורת על רבי מאיר, ואומר שכשהוא ימות, הוא יתפוס את אלישע בידו ויביא לעוה"ב, ואכן משמת רבי יוחנן, כבתה האש בקברו של אלישע.

העורך חוזר לסיפור שהתרחש לאחר מות אלישע, בתו של אלישע באה אל רבי ומבקשת שיפרנסה, רבי תמה שנותר מזרעו של אותו רשע בעולם. הבת מבקשת: 'זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו'. ושוב חוזר מוטיב האש ומתערב אצל רבי ורבי מקבל את הבקשה ודורש אותה בלשון של קל וחומר.

בקטע הבא חכמים ממשיכים להתווכח ביניהם האם ניתן להכשיר את תורתו של רבי מאיר, אע"פ שלמד מפיו של 'אחר'. האם על המורה להיות כליל השלמות, או שיש לסמוך על התלמיד שיוציא את הסולת מהפסולת. בסיום קטע זה מובא משל התמרה: 'רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא'. ומשל האגוז שקליפתו מלוכלכת, ותוכו ראוי.

הקטע האחרון הוא מפגש בין רבא בר שילא לאליהו, רבא בר שילא שואל את אליהו למעשיו של הקב"ה, וזה מספר לו שהקב"ה אומר תורה מפי חכמים, אבל לא מפי רבי מאיר, כיוון שלמד מאחר. רבה בר שילא אומר לאליהו: 'רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!' ובכך הכשיר את רבי מאיר גם בעיני הקב"ה.

פעמיים בבבלי נערך מאזן בו נשקלים תורתו של אלישע מול חטאו, בשמיים, ובארץ,

בשתי הפעמים מתערב הקב"ה לטובת תורתו של אחר.

ברקע עומד הויכוח: מה חשוב יותר, תורה או מעשים טובים. במקרה של אלישע יש לימוד תורה, ואין מעשים טובים.

אלישע בסיפור בבבלי מעיד על עצמו כמי שאינו יכול לחזור לתחומי היהדות, ולא כמי שאינו רוצה לחזור.

הסיפור בבבלי מנותק לחלוטין מרקע היסטורי, ומהתחום הלאומי. השאלה הנידונה בו היא שאלת חופש הבחירה, ואחריות הפרט לגורלו.

.......אחר הציץ וקיצץ בנטיעות
מני אחר אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה.
אמרין: כל תלמיד דהוה חמי ליה משבח באוריתא הוה קטיל ליה.
ולא עוד - אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא
והוה אמר: מה אילין יתבין עבדין הכא?
אומנותיה דהן - בנאי ; אומנותיה דהן - נגר ; אומנותיה דהן - צייד ; אומנותיה דהן - חייט ;
וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון .
עליו הכתוב אומר (קוהלת ה,ה ) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' ....................................
רבי מאיר הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה.
עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא.
אתון ואמרין ליה: הא רבך לבר!
פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה.
א"ל מה הויתה דרש יומא דין?
א"ל: (איוב מב, יב) "וה' ברך את אחרית" וגו'
א"ל: ומה פתחת ביה?
א"ל: (שם) "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" - שכפל לו את כל ממונ.ו.
אמר: ווי דמובדין ולא משכחין! עקיבה רבך לא הוה דרש כן, אלא - (שם) "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" - בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו.
א"ל: ומה הויתה דריש תובן?
א"ל: (קוהלת ז, ח) "טוב אחרית דבר מראשיתו"
א"ל: ומה פתחת ביה?
א"ל: לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו, ובזקנותו נתקיימו
- הוי "טוב אחרית דבר מראשיתו" ;
לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ובזקנותו ונשתכר
- הוי "טוב אחרית דבר מראשיתו" ;
לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו ונתקיימה
- הוי "טוב אחרית דבר מראשיתו"..
אמר: ווי דמובדין ולא משכחין!
עקיבה רבך לא הוה דרש כן,
אלא - "טוב אחרית דבר מראשיתו" - בזמן שהוא טוב מראשיתו.
ובי היה המעשה:
אבויה אבא מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולר' יהושע בבית אחד. מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקדין.
א"ר ליעזר לר' יהושע: עד דאינון עסיקין בדידהון - נעסוק אנן בדידן. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם.
אמר להן אבויה: רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי?
אמרו לו: חס ושלום! אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש - (דברים ד, יא) "וההר בוער באש עד לב השמים"
אמר להן אבויה אבא: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה - לתורה אני מפרישו!
ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה באותו האיש. הוי"טוב אחרית דבר מראשיתו".
א"ל: ומה הייתה דורש תובן?
א"ל: (איוב כח, יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית"
א"ל: ומה פתחת ביה?
א"ל: דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב ונוחין לאבד ככלי זכוכית. ומה כלי זהב וכלי זכוכית - אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו, אף תלמיד חכם ששכח תלמודו - יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה.
א"ל: דייך, מאיר! עד כאן תחום שבת.
א"ל: מן הן את ידע?
א"ל: מן טלפי דסוסיי, דהוינא מני והולך אלפיים אמה.
א"ל: וכל הדא חכמתא אית ביך, ולית את חזר בך?
א"ל: לית אנא יכיל.
א"ל: למה?
א"ל: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים, רכוב על סוסי, ביה"כ שחל להיות בשבת, ושמעתי בת-קול יצאה מבית קודש-הקדשים ואומרת: "שובו בנים..." (ירמיהו ג, כב)! חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי.
וכל דא מן הן אתת ליה?
אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים, וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים, ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת.
אמר: כתיב (דברים כב, ז)) "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב לפנים ממנו: "למען ייטב לך" - לעולם הבא שכולו טוב ; "והארכת ימים" - לעתיד שכולו ארוך. ויש אומר: ע"י שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם, אמר: זו תורה וזו שכרה?! זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן?! זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו?! זו תורה וזו שכרה?! דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים...
וי"א: אמו, כשהיתה מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עכו"ם, והריחה מאותו המין, והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה.
לאחר ימים חלה אלישע.
אתון אומרון לר"מ: הא רבך באיש.
אזל, בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש.
א"ל: לית את חזר בך?
א"ל ואין חזרין - מתקבלין?
א"ל: ולא כן כתיב: (תהילים צ, ג) "תשב אנוש עד דכא"? עד דיכדוכה של נפש - מקבלין.
באותה שעה בכה אלישע, ונפטר ומת.
והיה ר"מ שמח בלבו ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר ר'.
מן דקברוניה ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו.
אתון ואמרין לר"מ: הא קבירה דרבך אייקד!
נפק, בעי מבקרתיה ואשכחין אייקד!
מה עבד? נסב גולתיה ופרסיה עלוי.
אמר: (רות ג,יג) "ליני הלילה" וגו' "ליני" - בעולם הזה, שדומה ללילה ; "והיה בבוקר" - זה העולם הבא, שכולו בוקר; "אם יגאלך טוב - יגאל" - זה הקב"ה, שהוא טוב, דכתיב ביה (תהילים קמה, ט) "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (רות ג, יג) "ואם לא יחפוץ לגאלך - וגאלתיך אנכי, חי ה'!" ואיטפיית.
אמרון לר"מ: אין אמרין לך בההוא עלמא - למאן את בעי - למבקרה לאבוך או לרבך?
אמר לון: אנא מיקרב לר' קדמיי - ובתר כן לאבא.
אמרון ליה: ושמעין לך?
אמר לון: ולא כן תנינן: "מצילין תיק הספר עם הספר, תיק תפילין עם התפילין"? - מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו.
לאחר ימים הלכו בנותיו ליטול צדקה מר'. גזר רבי ואמר: (תהילים קט, יב) "אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו".
אמרו לו: ר' אל תבט במעשיו, הבט בתורתו!
באותה השעה בכה ר' , וגזר עליהן שיתפרנסו.
אמר: מה אם זה שיגע בתורה שלא לשום שמים, ראו מה העמיד - מי שהוא יגע בתורה לשמה - על אחת כמה וכמה.

בפתיחה עוסקת הסוגיא, כמו בבבלי, בדיון במשנה: 'ולא במרכבה ביחיד' (הסיפור מופיע גם בתוספתא חגיגה ב, ג-ד. הסיפור בתוספתא קרוב יותר לסיפור בירושלמי מאשר לבבלי).

בדיון במעשה מרכבה, בולט בין הארבעה שנכנסו לפרדס, גורלו של רבי עקיבא שהוא היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום. אותו רבי עקיבא שהוא רבו של רבי מאיר, וניגודו הקוטבי של אחר.

חטיבת הסיפורים בירושלמי קושרת את אחרותו של אלישע במרד בר כוכבא ותוצאותיו. במרכז הסיפור, כמו בבבלי, עומדים ניסיונות רבי מאיר להחזירו בתשובה. הציר בירושלמי הוא בבקשת הצדק הגלוי בעולם הזה. תוצאות המרד וגזירות השמד הנתפסות בעיני אלישע כעוול משווע, גורמות לו למשבר ולזניחת התורה. הסיפור בירושלמי מעוגן במקום ובזמן - מרד בר-כוכבא. שאלת אלישע היא שאלת התיאודיציה, צדיק ורע לו, ונשאלת במישור האישי- הילד ששילח את הגוזלים, ובמישור הלאומי, עשרת הרוגי מלכות, ר' יהודה הנחתום שלשונו נתונה בפי כלב. את עמדתו הנפשית הנתפסת בירושלמי כחולשה, מייחסים לחינוך שקיבל בבית הוריו, שהעריצו את התרבות הזרה.

בירושלמי מתפרש הביטוי 'קיצץ בנטיעות', כמו בבבלי, אבל בצורה מפורשת יותר, כהורג ילדים הלומדים תורה, ומבטלם מלימוד תורה. מוכיח להם את חוסר התועלת שבלימוד, ומסית אותם לעזוב את בית המדרש. (בנושא אלישע מופיעים הרבה דימויים של פרדס, עצים וצמיחה). בבבלי חטאו היה חטא דתי בלבד, סדקים באמונה, כפירה, הרהור שמא יש שתי רשויות.

בירושלמי חטאו גדול הרבה יותר, חטא דתי, אמוני, וחטא לאומי - מעבר לרכיבה בשבת ליד בית המדרש בטבריה, וביוה"כ שחל בשבת, ליד קודש הקדשים, בירושלים, הוא מבטל רבים מלימוד תורה: משלח תלמידים בבית המדרש, ומסייע לרומאים להחטיא את בנ"י בנשיאת משאות בשבת, ובהעברה מרשות הרבים לרשות היחיד, בשבת.

בכל הסיפורים חוזר עניין חילול שבת בפרהסיה.

הסיפור על הרכיבה בשבת כשרבי מאיר הולך אחריו, הוא הרבה יותר דרמטי בירושלמי. שם אלישע עובר, בכוונה, ליד ביהמ"ד, בזמן שרבי מאיר דורש, ורבי מאיר עוזב את הציבור באמצע הדרשה והולך אחר רבו. בשיחה ביניהם בבבלי, רבי מאיר מצטייר כדמות שטוחה, פסיבית, שאינה משתנה במהלך הסיפור. בירושלמי, דמותו הרבה יותר מורכבת. אלישע שואל אותו על מה דרש, וכל הדרשות, נוגעות לגורלו של אלישע, ורומזות לו שישוב. אלישע, בעזרת דברי רבו האמיתי של רבי מאיר, עקיבא, מזים כל הזמן את דברי תלמידו. הדרשות עוסקות בויכוח 'טוב אחרית דבר מראשיתו', איזו מם זו, מם ההשוואה, ואז פירושו, שגורל האדם בסופו עשוי להיות טוב יותר מבראשיתו, או מם הסיבה, כדברי אלישע, ואז הגורל הטוב באחרית ימיו של אדם, הוא עקב מעשיו הטובים מהראשית.

אלישע עצמו מביא כמה סיפורי סיבה ליציאתו לתרבות רעה, שניים מהם תלויים בראשיתו, באבותיו. אביו שבמסיבת הברית שלו הבין כמה כבוד מביא לאדם לימוד התורה (ושוב חוזר כאן מוטיב האש), ומחליט להקדישו לתורה, שלא לשמה, ואמו, שבזמן ההיריון עברה ליד בתי עבודה זרה, וארסם נכנס בלבה. (ראה סיפור רבקה בהריונה, בבראשית רבה סג ו' , כשעברה ליד בתי מדרשות פרכס יעקב לצאת, וכשעברה ליד בתי עבודה זרה פרכס יעקב לצאת).

גם בסיפור זה מונע אלישע מתלמידו האהוב לצאת מתחום שבת, והסוס הוא המעיד בטלפיו שכבר עברו אלפיים אמה. רבי מאיר, בדומה לבבלי משתמש ברגע זה כדי להפציר במורו: 'וכל הדא חכמתך אית בם ולית את חזר בך?' ואז מוסיף אלישע את סיבת חוסר הצדק, הקן והגוזלים, וסיבת הרקע ההיסטורי, גזירות השמד 'זו תורה וזה שכרה', כשבזיכרונו של הקורא עולה כמובן הסיפור במסכת מנחות על משה ורבי עקיבא, שכשרואה משה במנהרת הזמן את מיתתו הנוראה של רבי עקיבא, הוא שואל: 'זו תורה וזה שכרה', והקב"ה עונה לו: 'שתוק! כך עלתה מלפני (מנחות כט ע"ב). העורך מעיר על כך שנעלם מאלישע שניתן לקבל שכר בעוה"ב. אלישע מצפה לשכרן של מצוות בעוה"ז.

גם בירושלמי מעיד אלישע ששמע את גורלו נחרץ בקודש הקודשים: 'ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים שובבים, חוץ מאלישע בן אבויה שידע כוחי ומרד בי'. הבבלי, פוקד שוב את אלישע רק לאחר מותו, הירושלמי עוסק במיתתו. על ערש הדווי מפציר בו תלמידו: 'לית את חזר בך', ואלישע מטיל ספק באפשרות לחזור, ומת תוך בכי. רבי מאיר מפרש זאת כחזרה בתשובה, אולם מספרים שקבר רבו בוער באש, היינו הוא בגיהנום. רבי מאיר פורש טליתו, לאות קניין, מעל הקבר, ודורש דרשה על הקשר בין בועז לרות, שמשמעותה, אם לא יגאל אותך הקב"ה, אני אגאל אותך, והאש כבתה. היינו, בניגוד לבבלי, שם נגאל אלישע רק לאחר שלושה דורות, במאמציו של רבי יוחנן, בירושלמי, נגאל אלישע עוד בחיי תלמידו, רבי מאיר. הבחירה בדימוי ממגילת רות, מעמיקה את סיפור האהבה והגאולה בין בועז לרות ומעבירה אותו למישור יחסי האהבה והקשר, שבין רבי מאיר ורבו האהוב אלישע.

גאולת אלישע נעשית בזכות תלמידו, ובזכות תורתו. רבי מאיר מעיד שאם יוכל להציל את רבו בזכויותיו, יקדים את רבו לאביו. ומביא את ההלכה שמצילים את תיק ספר התורה עם הספר, ותיק התפילין, עם התפילין. זוהי הלכה העוסקת בהצלת ספר תורה או תפילין, מן השריפה, שוב חוזר כאן מוטיב האש. רבי מאיר כאומר, אלישע הוא התיק של ספר התורה, ואני תורתו, ואם פרשתי עליו את טלית הקניין, הרי אנו כאחד, ויכולני להצילו.

הסיפור האחרון בירושלמי, בדומה לבבלי, עוסק בבנותיו של אלישע המבקשות מרבי שיפרנסן. רבי מסרב עקב רשעותו, והבנות חוזרות על הטיעון: 'אל תבט במעשיו, הבט בתורתו' ורבי גוזר קל וחומר מדבריהן, ומאשר את צדקתן.
בולט ההבדל בין שני התלמודים בעיקר ברקע ההיסטורי. כיון שאלישע בירושלמי הגיע למסקנה שאין השגחה, ואין תורת גמול, הוא עזר לרומאים להכריח יהודים לחלל שבת, ולהטיל עליהם עבודות כפיה, ובכך אולי הביע את כעסו על חכמים שהנהיגו מרד.

זהו סיפור על חברות ואהבה בין רב לתלמידו. אחר הסיק מסקנות קיצוניות והפסיק לקיים מצוות. הוצאתו מהמעגל הייתה מפני שבעט במצוות.

בירושלמי בולט יותר הצורך של אלישע להפגין את הבעיטה, לעבור בשבת ליד חלון ביהמ"ד, וביוה"כ שחל בשבת ליד קודש הקדשים. הוא לא עבר לקבוצה בעלת זהות אחרת, והסתפק בהיותו תשליל של מה שהיה קודם.

בירושלמי אלישע מכונה ברוב הפעמים בשמו, ולא בכינויו 'אחר'.

נראה שעורך הסוגיא בירושלמי אהד את הדמות, וסלח לה, בעוד בבבלי, יש הרבה פחות אמפטיה והבנה לנסיבות שהביאו את אלישע לכפירה.

באדר"נ נוסח א': 'הוא היה אומר: אדם שיש בו מעשים טובה ולמד תורה הרבה למה הוא דומה, לסוס שיש לו כלונס, ואדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה למה הוא דומה, לסוס שאין לו כלונס, כיון שרוכב עליו, זורקו בבת ראש'.

אותו סוס שאח"כ ישתמש בו להפגין את יציאתו מהכלל. אלישע מגשים במעשיו את המשנה, יש בו תורה ואין בו מעשים טובים.

בשני התלמודים אלישע פורט היסטוריה אובססיבית של חטאי עצמו.

אלישע, בשני התלמודים אינו חוזר בו, אבל חכמים מחזירים אותו, אחר מותו. הנשארים צריכים את שובו של האחר כדי להכשיר את תורתם שקבלו ממנו, כדי להשאיר את רצף שלשלת הקבלה.

זהו טקסט העוסק בכניסה ויציאה, בריבוי ההסברים על היציאה יש משהו אובססיבי. זהו טקסט על פוטנציאל היציאה מתוכנו.

ניתן לקרוא את הסיפור כספור אהבה טראגי בין תלמיד לרבו, או כסיפור העוסק בשאלה: למי יש מונופול על הגדרת גבולות הקהילה, היוצאים והנכנסים. יש בסיפור מאבק בין שמים וארץ, רבי מאיר נאבק בבת קול. צו שמימי המגדיר את גבולות הקהילה ואומר: אחר בחוץ! וחכם, רבי מאיר, האומר: אני מכניס אותו. רבי מאיר, לאחר מות רבו, אומר: אם הוא בחוץ, גם אני בחוץ. הוא יוצר לחץ בעובדה שהוא קובע את גבולות הכניסה והיציאה.

ספור הבבלי יותר ספקולטיבי.

הזכות של אלישע כלומד תורה חותמת את גבולות הקבוצה, מבלי התייחסות למעשיו. מכוח העובדה שהיה תלמיד חכם, יש לו חסינות. או כדברי בתו 'אל תבט במעשיו, הבט בתורתו'.

התורה היא ספר האומר: לא הלימוד הוא העיקר, אלא המעשה, בניגוד לנצרות. סיפורנו, אומר את ההפך, העיקר הוא המעשה.

הסיפור אומר לחכמים: אתם צריכים להחליט אם יש לו או אין לו חלק בעוה"ב. מי שיש לו חלק בעוה"ב, זה מי ששיך לקבוצה. אחר מעמיד קונפליקט זה לפני חכמים, כמו מראה: אינני מקיים מצוות, אבל אני חכם! אני לומד!. החכם בטהרתו שואף להיות פטור מחיי המעשה. לאלישע אין מצוות ואין זכויות, יש לו תורה. התורה היא ספר של קיום מצוות, ולא ספר שעיקרו לימוד. בצו שבספר דברים: 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך', יש חידוש. אהבה ע"י לימוד. אלישע בוחר להיות יהודי הפוך. בירושלמי, אלישע הוא הבמאי של המחזה, הוא המזמין את תגובות רבי מאיר. העוה"ב בסיפור זה הוא נייר לקמוס להשתייכות לקהילה.

האחרות של אלישע בסיפור זה היא אחרות מאשרת, היא לא אחרות מאתגרת, היא לא מציעה דגם חלופי.

בתקופת ההשכלה נכתב רבות על אלישע, המשכילים נתלו בו כדגם של האדם המודרני, הספקן.
• ליבס יהודה, חטאו של אלישע
• איזנברג יהודה, אלישע בן אבויה תלמיד חכם שסרח, בשדה חמ"ד 41 (3), 1998 עמ' 13-25
• איזנברג יהודה, תורתו של אלישע בן אבויה, מכלול: עיונים ביהדות, בחינוך ובמדע, א' 1990, עמ' 94-109
• איילי מאיר, מסקנותיו הקיצוניות של אלישע בן אבויה, מחניים, רבעון למחקר להגות ולתרבות יהודית, 5, 1993, עמ' 134-141
• בארי נורית, שינויים תלויי זמן ביחס ל'אחר', דפים למחקר בספרות 13, 2001/2 עמ' 207-228